אוקטובר 2002 – פרנקפןרט אודר, גרמניה
התרשמות
טוב...
לפי דעתי
הנסיעה הזאת פתחה לכל אחד נקודת מבט שונה על הזהות היהודית ועל נושא השואה.
כשהודיעו שאנחנו טסים לא נראה לי שכל אחד הבין כל כך את
עצם הרעיון שאנחנו טסים לארץ שונה שאנחנו הולכים לבקר ולשנות את המנטליות שלנו כי
באותה ארץ יש לנו היסטוריה כואבת הנוגעת לעם היהודי.
ביום חמישי
בלילה אני זוכרת שנפגשתי עם כמה חברות שלי שבמקרה היו איתי במשלחת והתנהגנו כאילו
לא הולך לקרות כלום באותו ערב אבל שכולם נפגשו בבית ספר כי לצאת לשדה התעופה אז
כבר ההתרגשות התחילה להתעורר.
אספנו את כל
בתי הספר האחרים ונסענו לשדה התעופה .
הגענו לשם
מותשים לאחר 4 שעות של טיסה והגענו לבית ספר ושם הכרנו את המארחים שלנו.
אחרי כמה ימים שהמשלחת יותר התגבשה והכרנו
ילדים אחרים היה מצד אחד היה הווי של כולם
ביחד של הגרמנים ושלנו וכיף לנו ואנחנו שמחים ומצד שני היה את ההווי של העצב של
הכאב שחווינו במחנה הריכוז שהיינו בו.
אני נהנתי
מאוד ממה שהיה בגרמניה.
נהנתי מכל
החוויות שנשארו לנו במיוחד מ"האוכל הטוב" ו"מהחדרים החמים"
בלילה ומכל הדברים שאנחנו לא מפסיקים לדבר עליהם שהם בעצם חלק מהחוויות שעברנו שם.
היה נורא כיף
שם מהחברה הגרמנית שאירחה אותנו ושהיו איתנו באכסניה, שישבנו כולנו ביחד...
היה לי הרגשה
טובה שהיינו שם קבוצה מכובדת מהארץ ,שעכשיו מתמודדת עם קשיים רבים ושביקרנו במחנה
הריכוז שלכולם היה קשה שם, אז היה נורא נחמד שכולם היו ביחד.
כשהתגבשנו
להרבה אנשים היה קל לדבר בשיחות שהיו לנו בערב על הדברים שחווינו באותו יום.
היה לי נורא
כיף נהנתי מאוד ואני שמחה שהייתי חלק מהמשלחת הזאת.
ספיר
נגמר השבוע הכי כיף
בחיים שלי, ואני בחיים לא ישכח אותו. חבל שהוא נגמר, היה נחמד אם הוא היה ממשיך עוד איזה שבוע למרות שטוב לחזור
הביתה. אני חושבת שעד הטיול הזה
לא
ממש הבנתי את כל המשמעות של השואה, ובעיקר למה כל כך חשוב לשמור על מדינת ישראל. זה ממש נורא להיות בלי מדינה, בלי מקום בטוח שאתה
יודע שאנשים לא יפגעו בך שרק בגלל
שאתה
"יהודי" או משהו אחר.. (למרות שמדינת ישראל היא לא ממש מקום כזה). כל
האנשים של המשלחת נקשרו מאוד אחד לשני, ולדעתי זה
חשוב להמשיך ולעשות יותר פגישות של
השותפות
בכלל, או רק של המשלחת. אני כבר שבוע בבית ועדיין אני לא ממש מצליחה לחזור לשגרה.
לכולם
מהמשלחת:
אני
ממש ממש מתגעגעת אליכם ואני שמחה שהכרתי אותכם!!
תשמרו
על קשר !!! חסר לכם שלא...
ניגל
קצת
מוזר לי לשבת כאן מול המחשב ולכתוב איך היה לי בגרמניה.
בכל זאת היינו שם שבוע וזה דיי הרבה זמן
התרגלנו לאוכל ה"מפנק" של הבוקר ולחדרים ה"חמים" בלילה כבר התחלתי להתלהב מהרעיון
של שבוע בלי בית ספר ועוד בגרמניה.
עכשיו אני כאן והכל נראה לי כזיכרון רחוק.
היום הראשון זכור לי
במעורפל בגלל העייפות והן ההתרגשות.
העלייה למטוס נטעה בי
התרגשות מהסיבה הפשוטה שזה הטיסה הראשונה שלי מזה 9 שנים.
כשהגענו לגרמניה הראש
שלי עדיין היה בעננים מהטיסה בכלל בכל השבוע שהיינו שם הייתי
בעננים כל יום ממשהו אחר.
ביום הראשון מהטיסה.
ביום השני מהגרמנים עצמם.
ביום השלישי מהגרמנים
עצמם.
ביום הרביע מהגרמנים עצמם.
ביום החמישי מהגרמנים
עצמם.
ועוד ועוד ועוד.
כמובן שהיו רגעים קשים שלוו בכאב ובמבט חודר
על העבר אך למזלי הייתי מוקפת בחברים ובאנשים אשר תמכו בי והרגישו הרגשות דומות.
קשה לי לתאר במילים
ספציפיות את התהליך הפנימי שעברתי כי אולי אפילו אני לא ממש
ירדתי לסוף דעתי והבנתי את ההשתנות המוזרה הזו שליוותה אותי מאז שחזרנו..
כששאלו אותי משפחה
וחברים איך היה? היה לי כלכך הרבה מה להגיד עד שהדבר היחידי שיצא לי
היה פשוט מאוד: כיף!!!!!!!!!!!אני לא חושבת שהייתי יכולה להסביר את כל מה ש
עברנו שם ואתם יודעים
מה? לא נראה לי שגם אם הייתי מספרת ומסבירה הם היו יכולים
להבין את מהות החוויה האינטנסיבית שעברנו שם. בכל רגע בכל שניה שתינו את הרגעים
המופלאים מחשש שיגמרו לנו - פתאום!!! האמת שנראה לי שמיצינו את הטיול הזה עד
שממש יצא לו כל המיץ. למרות כל זאת הייתי מתה לחזור לשם! אומנם בטיול ידעתי שכל זה
יגמר מתישהו אבל עכשיו אני לא ממש מאמינה שבפספורט שלי יש חותמת של גרמניה....
ומי יודע אולי בעוד
זמן מסוים תתווסף עוד אחת......במילה אחת היה ....ווואו.....!
דניאל עוזיאל....
היום
היה יום מאוד גשום.
בניגוד לשאר ימי ראשון הלכנו
לב"ס. היה טקס במדרחוב לקורבנות השואה במדרחוב והנחנו פרחים על אבן הזיכרון. אחר כך הלכנו
לאולם גדול שם פגשנו את צבי אהרוני כמה מבניי ממשפחתו ואנשים מפרנקפורט שהיו
במלחמת העולם השניה.הם
סיפרו דברים מאוד מעניינים על הילדות שלהם הם ואיך היו החיים שלהם באותה תקופה. אחרי זה איש ניגן בתופים זה
ממש מגניב! וגם היו שני ילדים מב"ס של גרמניה שניגנו בקלרינט איזה מוזיקה יהודית-חסידית.
שנגמר כל אירוע חזרנו לב"ס ואכלנו ארוחת צהרים(אני לא)האוכל היה מוזר...הביאו
לנו אוכל של הצלב האדום...ואחר זה עשינו כל מיני סדנאות. אני הייתי בסדנה של
הכנת גשרים. בנינו גשרים מניירות ופלסטיקים רק חבל שזה לקח לי כל כך הרבה זמן...זה כבר
נהייה משעמם...במיוחד כי הרעיון שלי היה מסובך....בסוף הערב צבי אהרוני ושאר
בני משפחתו ושאר האנשים שהיו בבוקר והיה פורום אבל היה משהו שנורא עצבן כי היה איזה
איש אחד אמר שאחרי מה שקרה ליהודים בשואה הם עושים את אותו דבר לפלשתינים בישראל,
איך הוא יכול להשוות שריפת תינוקות חיים לניסיון של מדינה להגן על עצמה
מטרוריסטים?
אבא של ילדה מהמשלחת התחיל
להתווכח
איתו וזה מה שגם אני הייתי
עושה עם מרה לא הייתה מפסיקה את הדיון.אחר כך הציגו את העבודות מהסדנאות,היו עבודות מאוד
יפות של סריקת תמונות במחשב,תאטרון,ועוד הרבה והציגו גם את הגשר שהכנתי בסדנה עם
שאר הבנות שהיו שם
הפסל
באותו היום נסענו לברלין- למוזיאון היהודי החדש שהוקם שם- שמתעד את כל ההיסטוריה של היהודים במשך כל השנים. ראינו שם פסל, אני לא זוכרת מי עשה אותו, אבל הוא היה מאוד מצמרר. היו שם 10,000 פרצופים של אנשים ממתכת שאנחנו דרכנו עליהם. האמן רצה להמחיש לנו מה עשו לכל ה"אנשים" האלו.
כשאני דרכתי על הפרצופים הרגשתי כמו נאצית, שדורכת עליהם בלי
בושה, סתם ככה, ביום בהיר אחד דרכתי כליהם כאליו לא היו
גיל